הרבה פעמים הילדים שלנו מתחילים "ליילל" או "להתבכיין"…
לעתים קרובות זה מגיע כשזה הכי פחות מתאים, כשיש עוד תינוק להאכיל, בסופר, כשפוגשים את המשפחה המורחבת… הם מתחילים להיות לא מרוצים משום דבר, הם רוצים את זה ולא את זה, את הפיג'מה עם הדובונים ולא את הצבים, העוגייה שבורה, שנמזוג בכוס הזאת ולא בזאת, ואז בזאת ועוד… ואנחנו, כהורים, מתחילים לחשוב את המחשבות האלה שמכילות את המילים "מניפולציות", "הוא מנסה אותי", "למה עכשיו, הרי היה כלכך כיף", "אין לה גבולות" ועוד…
אז הינה נקודת מבט מטאורולוגית על סיטואציה כזאת: תפקידנו לראות שסערה מתקרבת, ואם ברגע זה נציע לילדים את עצמינו במלואינו, במקום פתרון, ובמקום הכוס האחרת, פשוט נישאר קרובים, הילדים יוכלו להפוך את היללה והטרוניה להתפרצות של רגשות שכנראה הפריעו להם להיות לגמרי כאן ועכשיו.
אז מתקרבים ואומרים "לא, לא נחליף את העוגייה השבורה, אבל נישאר קרובים אליך מאוד, עד שכל הכעס הזה יחלוף ותרגיש יותר טוב…"
הילדים שלנו לא רוצים לתמרן או להתיש אותנו, כשהם "מייללים", הם מרגישים לא מחוברים, ורוצים להתחבר מחדש.
אם לפני הליכה לסופר, למפגש משפחתי, לחגיגת היומולדת הפרטית, ניתן לילדים שלנו זמן עם משחק והסברים לקראת ההתנהלות הקרובה, הם יוכלו לשחרר את הרגשות הללו גם לפני האירוע, הם יחושו מחוברים אלינו לגמרי, ויגיעו מלאי ציפיות ושמחה…
ומה עושים בקשר לזה שבכל זאת יש עוד תינוק, או שזה לא מתאים כרגע? מייצרים את הרגעים הללו בשעת רגיעה, זמן מיוחד שהילד מקבל כדי לשחק רק איתנו ולהראות לנו איפה הוא צריך יד… ב"זמנים" האלה מתחילים לבנות שפה חדשה של אמון, ושל "מה עושים כשמרגישים לא מחוברים"? יש לזה תשובה פשוטה: מתחברים, נוגעים, מפנים כמה דקות בתוך חגיגת היומולדת של סבא, כדי שהילד שלנו יחזור להיות מחובר אלינו ואז לעולם.